בערב החגיגי הזה אני מבקשת לספר לכן למה תערוכת עניין אישי מרגשת אותי בכל שנה באופן מיוחד, למרות אין-ספור התערוכות שאני צופה בהן.

​

נולדתי לפני קצת יותר מארבעים ושבע שנים, כאן בבית החולים יוספטל. גרנו באילת, ברחוב לוס אנג'לס, בשיכונים, אבא, אמא ואני. אמא שלי עד היום מספרת שהאוכל הראשון שאכלתי היה אבנים בים. 
כשהייתי בת שנתיים, אמי, שסבלה מאד מדלות הרוח בעיר הצעירה, החליטה שהם יגדלו אותי במרכז הארץ, חשופה יותר לתרבות ולחינוך איכותי. כך, את רוב ילדותי העברתי בפתח תקווה, ואכן אהבת האמנות מצאה משכן בלבי. כיום אני גרה ברמת גן, החצר האחורית של תל אביב, ומגדלת את ארבעת ילדי תחת ערכים של יצירה ואמנות על כל סוגיה, שתזין את נפשם ותקיים את חייהם דרך נקודות ציון של התעלות, התרגשות והארה.

​

למרות ארבעים וחמש השנים שחלפו, לאילת נשאר מקום חם בלבי. זוהי מולדתי, והיא טבועה בי. האם אוכל אי פעם לשוב להתגורר בה ולמצוא בה מענה לתשוקותי?  כשהתחלתי ללמד באוניברסיטת בן גוריון בעיר באר שבע, התקשיתי לחשוב על עצמי מתגוררת בה. החיים שלי לא יכולים להתמצות בעבודה, וגם לא בהורות. אני זקוקה לתרבות כמו אוויר לנשימה. וזו - מועטה יחסית בפריפריה. אבל שמחתי על האפשרות לייצר שם חינוך לתרבות. וכשהוצע לי לנהל את התכנית של המחלקה לאמנויות באילת, נמלאתי אושר גדול. ראיתי בכך הזדמנות לא רק לסגור מעגל אישי, אלא לעשות דבר משמעותי. למצוא כאן, ביניכן הסטודנטיות, את האנשים שבהמשך ייצרו את תרבות העיר ויעודדו את צריכתה.

​

מכל מיני סיבות שקשורות בעיקר בפוליטיקה ובמודלים כלכליים, תרבות איננה מניה חזקה בימינו. מלחמת הקיום על התרבות והאמנות, כמו גם על החינוך, נעשית במעגלים מצומצמים ואליטיסטיים, מעגלים שכיום גם אתן, בוגרות יקרות, מהוות חלק מהם. אתכן כבר אין לי צורך לשכנע מדוע היצירה היא המזור לנפש - הכואבת את קשיי הקיום, וצריכת האמנות הינה מזור לשאר הנפשות, מצרך הכרחי לרוח, לשימור התשוקה והתקווה בחברה. 

​

אולם למען אלו שלא לקחו חלק בפעילותכן, אצטט כאן את וינסטון צ'רצ'יל, באחת האנקדוטות שמהוות נר לרגלי, ו ומשקפות את האופן בו אני תופסת חברה תקינה ונאורה. לפי הסיפור, בעיצומה של מלחמת העולם השניה, בעוד הגירעון של בריטניה גדל תחת עול המלחמה, התנהל בפרלמנט דיון סוער על הצורך בקיצוצים. קולות רבים קראו לחתוך בתקציב התרבות, שנראה היה מיותר בימים של מאבק קיומי ואיום בטחוני. צ'רצ'יל התנגד בכל כוחו ליוזמה, ובשלב מסוים בדיון, דפק על השולחן וצעק: "אז עבור מה אנחנו נלחמים, אם כך?!"

​

אז צ'רצ'יל הבין את מה שגם אתן יודעות, ושמשום מה חומק מעיניהם של הרבה פוליטיקאים:
לא משנה כמה בניינים, פנטהאוזים ודירות גן נבנה, כמה כבישים, כמה כיכרות, כמה פארקים נקים וכמה קניונים; חברה משגשגת, הון אנושי שיביא איתו הון פיננסי - אלו יתקיימו אך ורק במקום שבו יש תרבות וחינוך. כי מה שכולנו באמת זקוקים לו הוא רווחה, ורווחה הינה מלשון רוח - ועל זה נשענת הציוויליזציה.

אולי חלקכן יודעות שלפני שנה לא נפתחה ללימודים המחלקה לאמנויות בקמפוס אילת, ונותרה חטיבה מצומצמת בלבד. "מיעוט נרשמים". זוהי אינה בעיה מקומית. העולם המערבי כולו סובל ממשבר מדעי הרוח. במיוחד לאחרונה, כשהחברה כורעת תחת עול הפרנסה, וכולנו צריכים לדאוג לאוכל על השולחן, לימודי רוח או חברה הם פריבילגיה שמתאימה למעטים. אולם מה יעשו בני האדם ללא רוח? ללא חברה? ללא אמנות, ללא ספרים, ללא קולנוע ותיאטרון, וללא ידע חדש? זהו צומת קשה, של חשבון נפש גדול מצידם של קברניטי החברה והמוסדות.

​

ביום ראשון האחרון התקיימה ישיבת הסנאט האחרונה לשנה זו של אוניברסיטת בן גוריון. בעשר השנים האחרונות, בהם אני יושבת בישיבות הסנאט, לא זכורה לי ישיבה דרמטית שכזו. היא התקיימה בסימן משבר מדעי הרוח, מיעוט הנרשמים, והצורך להשית מודל תקציבי שימנע גירעון. בפעם הראשונה בכל שנותי באוניברסיטה, שמעתי קולות מן הפינות האחרות של הקמפוס, כואבות את האובדן הצפוי של הפקולטה למדעי הרוח והחברה. מהנדסים, רופאים, מכשירי אנשי ההיי-טק לעתיד - כולם הבינו את גודל השעה, ואת ההשלכות של אובדן כזה. המחשבה על האוניברסיטה כעל מיגדלור לחברה, כעל גוף שתפקידו לייצר חשיבה, ביקורת, קידמה, והתנסות, הובילה את ראשי הפקולטות האחרות להכיר בצורך למימון הדדי. פקולטה רווחית תממן פקולטה לא רווחית, אבל חשובה. שהרי חברה ללא תרבות ורוח, דינה אחד - להיות נחשלת בכל מובן. מיעוט נרשמים אינו סיבה מספיק טובה להגדיר את הרוח כמיותרת. ללא רוח אין גוף, אין חיים.

 

מה יוליד יום בהחלטות הניהוליות ובניהול המשאבים, אינני יודעת. מה שכן ידוע לי, הוא שאתן, בוגרות יקרות, כבר למדתן מה כוחה של אש היצירה, ונחשפתן להרחבת הלבבות שהיא מפיצה בקרב צרכניה.  כבר טעמתן משיקוי החיים. הפיצו אותו הלאה, חנכו את ילדיכם לאורו. במקום בניינים, בנו באמצעות תשוקתכם יוזמות תרבותיות, פעולות חינוכיות. הפיצו חוכמה, רוח ותקווה, ועשו לנו ולילדינו עולם טוב יותר.

 

 

ד"ר רונית מילאנו

ראש התכנית ללימודי אמנות בקמפוס אילת